יש רגעים כאלה, הלב מתפוצץ מרוב התרגשות. יש רגעים כאלה,
שמשהו שרצית לעשות וכמהת לו והתגעגעת אליו קורה.
וזה היה רגע כזה. נסענו ליפו לסבתא מטי, מטילדה, סבתא של מיה.
כשהתחלנו עם הבלוג אמרתי למיה שאני רוצה להיפגש עם נשים מבוגרות שהיצירה והמלאכה היו ועודם משמעותיים בחייהם.
כהשראה ומתוך כבוד לדור הזה.
ובנימה אישית, כנראה מתוך געגוע לסבתות הפרטיות שלי.
כששיתפתי את מיה ברצון שלי היא אמרה לי שיש לה סבתא שכזו. שמחתי. כעלינו במדרגות הבית ביפו מיה אמרה לי שאלה האנשים שהיא הכי אוהבת בעולם. הרגשתי ועודני מרגישה כבוד גדול על הזכות.
רגע כזה, של שמחה.
סבתא מטי היתה תופרת. כשהיתה בת 12, בבולגריה היא למדה לתפור.
ומאז היא תופרת. כשעלו לארץ, ליפו, הם קנו מכונת תפירה ומטי תפרה.
אנשים באו והזמינו בגדים והיא תפרה להם. עשתה נשים יפות, הגשימה להם חלומות, תפרה בגדים ליום יום ולערב.
סבתא מטי יודעת את רזי התפירה, אין ספק.
אני לא התאפקתי וביקשתי לראות את הבגדים מהצד השני. התמוגגתי.
מטי עם עליונית מעשה ידיה
מטי שומרת לעצמה עד היום בגדים שהא תפרה,
גזרה וחיברה. המציאה.
מטי עם מעיל של ג'קו, בעלה וסבא של מיה. פנים וחוץ שמאל וימין.
מטי עם שמלה וג'קט שתפרה.
סבא ג'קו וסבתא מטי.
בבית של מטי וג'קו
לא שיתפתי את מיה ואת המארחים בתחושותי אבל בביקור הזה אני הרגשתי כמו שמגיעים למקום מוכר וידוע ומרגיע. הרהיטים, הבית, האוירה. הכל מטופח וריחני כל כך.
הנה הצצה לארון שאותי הוא מילא בהשראה.
הגובלנים של מטי
זה היה הרגע שלנו ביחד עם סבתא מטי וסבא ג'קו של מיה ביפו.
זה היה עונג אמיתי.
אני מודה מקרב לב למיה ולמארחים שפתחו את הלב
זה היה רגע של שמחה אמיתית.
להתראות בשבוע הבא.
מיה הבטיחה לי שנציץ בארון המדהים של סבתא שלה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה